ד"ר ג'ימס לוי , פסיכולוג קליני , מדבר על תוקפנות בגיל ההתבגרות בפרט ועל טיפול במתבגרים בכלל.

תוקפנות בגיל ההתבגרות

מכיוון שגיל ההתבגרות הינו גיל ביניים בין שתי תקופות בעייתיות ביותר בקיום של האדם, גיל הילדות וגיל הבגרות, צריכים אנו לפתור את שאלותיו הקשורות בחייו ואין אנו יכולים לראות בתקופה זו תקופה קלה רגועה ויציבה.

גיל ההתבגרות נמצא בין שני שערים: שער של יציאה מן הילדות ושער של כניסה אל הבגרות. תקופת הביניים לא קיבלה את כל התשובות שהתעוררו בילדותו והיא כבר צריכה לתכנן את התקופה הבאה.
מצב זה גורם למערכת מסובכת של תסכולים בהתמודדויות שונות, לאור השינויים ההתפתחותיים (פיזיים,מיניים,חברתיים ורגשיים) והביטוי נמצא בתוקפנות כמנגנון תת-הכרתי של התגוננות מפני הסביבה.

הצרכים הביולוגים של המתבגר
בתקופת ההתבגרות, המתבגר נקלע לקשיים נפשיים, רוחניים וגופניים כאחד. כדרך בני האדם הוא לזכור או לשמור צרכים ודחפים ביולוגיים בקרבם וצרכים אלו הם (דוגמא: שינה, אכילה, מין, כאב...) הגורמים להתנהגות מסוימת (דוגמא: תוקפנות, שמחה, עצב וכו').
ישנם מספר דחפים הנשענים על הצרכים הביולוגים. לעומת זאת, ישנם דחפים הנשענים על מקורות חברתיים-תרבותיים. אך המצב קשה, ז"א, את המניע לדחף קשה מאוד לבחון, בגלל שאין הוכחה גלויה לעין, אפשר רק להסיק מסקנות עקב הסתכלות בהתנהגות האדם.
ישנם אנשים שהדחפים שלהם לעשות דבר מסוים הוא על בסיס אחד כמו: ישנן תרבויות אשר חינכו ילדיהם לא להוציא או להראות כאב, כעס מסוים. לעומת זאת, ישנן תרבויות אשר הכאב, הכעס או כל צורך פסיכולוגי הוא טבעי לחלוטין.

הצורך להשתייך
קיימות הוכחות רבות שללא קשר ומגע עם הזולת ההתפתחות הפסיכולוגית הינה לקויה והרחקתו של האדם מקשר ממגע אין, קבוע עם הזולת הינו עונש קשה מנשוא.
הצורך של המתבגר להשתייך הוא לא רק להיות עם קבוצה אלא להיות חלק ממנה. לדוגמא: תלמיד שנמצא בכיתה וכל התלמידים מתעלמים ממנו כמובן ש: א) לא יצליח בלימודים עקב כך שהוא נעלם מעיני חבריו. ב) ינסה את כוחותיו במשיכת תשומת-לב חבריו לכיתה בדרכים לא הכי מקובלות.
חשוב להדגיש שהצורך להשתייך ולהיות חלק מקבוצה פירושו להיות בתוכה, לעסוק בדברים אשר יכללו את החברה ואותו יחד, וכמו כן לשאוב כוחות מקשריו עם אנשים אחרים הדומים לנו.
בגיל ההתבגרות הילדים מחפשים את עצמם את חברתם בקבוצות שבהן הם היו רוצים להיות. הם מחפשים, מוצאים, מאבדים וזהו מעגל שבגיל זה אינו נסגר כל כך מהר עד למציאת המטרה.
כל אחד מנסה להשתייך לקבוצה שנראית לו בדרך היעילה שנראית בעיניו, וע"י מאמצים מתמידים להשגת מטרתו. הפער בין השאיפה להשגת המטרה יוצר תוקפנות.
אנחנו יכולים להראות שתי צורות של תוקפנות:
  • חיובית – ע"י השגת המטרה.
  • שלילית – עושה הכול כדי להרוס את עצמו והסובבים אותו אם במודע ואם בתת-מודע.
התינוק שואף להתקבל ע"י הוריו.
ילד ביל ביה"ס העממי מעוניין יותר להתקבל ע"י חבריו.
המתבגר מנסה לעצמו דפוסי בגרות שונים + נאמנות לחבריו. הוא מנסה לטפח עם בני גילו נאמנות וקשרי חברות ודבר זה עלול לבגרות לחיכוכים עם הוריו. ישנם כאלה שמוצאים את שביל הזהב, לדעת להסתדר עם ההורים ויחד עם החברים ולשמור עם איזון. ישנם כאלה המוצאים עצמם בחיכוך מתמיד עם ההורים ואלו ילדים שמרגישים שמשהו לקוי אצלם.
התבגרותו של המתבגר, טבועה באישיותו והם נלמדות ונרכשות תוך כדי ניסיון בחיים ומושפעות מהווי החיים.
הצורך להשתייך והצורך להיות שייך הם אחד הדברים החשובים ביותר בהתנהגותו של האדם וע"י כך מודדים את דפוסי התנהגות האדם יחד עם מידת השפעת הדחפים האלו בחיי המתבגר.
רבים ממצבי גיל ההתבגרות הם כאלה: בני עשרה מתעמתים עם החלטות קטנות וגדולות, ותכופות הם ממתינים עד שהתנאים ישתנו והחלטה תתבצע עבורם, כיוון שהם מרגישים שהם באמת חופשיים להחליט עבור עצמם.
מוחם מתקרב לשיא התפתחותו, גופם בוגר, אך חוקית וכלכלית הם תלויים באחרים. ניסיונות על דעת עצמם מסתיימים תכופות בכישלון ובתסכול, ואז מסקנתם יכולה להיות "אם אני לא בעצמי, בשביל מה להחליט". פה אנו רואים את חשיבות החיזוקים והתייחסויות ההורים בהתמודדויות השונות של המתבגר.
רבים מבני הנוער חושבים שמוטב להם להיסחף עם הזרם במהלך שנות ההתבגרות (12-21 שנה בערך) ולהמתין עד שהאור יהפוך ירוק. בתנאים אלה אין "הבוגר" שלהם מתפתח.
לפתע, כששוב אינם תלויים מבחינה חוקית או כלכלית, הם חשים שאין להם בסיס, הם אינם יודעים מה ברצונם לעשות, ורבים מהם נותנים לזמן לחלוף, מקווים שמשהו יקרה, שמישהו יבוא, שבדרך כלשהי דבר כלשהי כבר "יזיז אותם". בכניסתו לתקופת ההתבגרות הילד הקטן חייב כל הזמן להשתנות לטובת התנהגות חברתית נאותה. במהלך הלימוד מכאיב של שליטה עצמית, המתבגר נדחף אל הבמה כשבידו תסריט בו מעולם לא עיין. הקושי במרכזי ביחסיו של המתבגר עם הוריו הוא שמירקם היחסים העיקרי בניהם נשאר הורה/ילד. עד כמה שלא יכיר בכך שהוא מבוגר, הוא עדיין חש כילד. ההורים נותנים עצמו בשפע, בטוחים בכך שהם יודעים מה טוב והגיוני לילדם, והם נעלבים ונדהמים מדחייתו הבוטה, הממלכדת את הילד שלהם.

המתבגר ביחסיו לעולמו כדל, השתנה פיזית, רגשית ונפשית. הוריו נשארו כמו שהם היו כלפי עצמם וכלפיו. רבים המקרים, שבהם ההורים לא משנים את התייחסותם. במצבים אלה, המתבגר אינו מסוגל לשמוע את הוריו בהווה, כיוון שסרטי ההקלטה הישנים משמיעים שובו ושוב את הוריו של גיל 3. ההקלטות של הילדות (כל המערכת היחסים בין הורים לילד בשתי הכוונים) אינן משתנות, ורבות משיטות ההתמודדויות של הילד נמשכות בגיל ההתבגרות ומעבר לו.
ב. ראסל כותב על כך "דברים רבים כל כך נאסרו עלי בילדותי עד שפיתחתי לי הרגל לשקר, הרגל בו התמדתי עד גיל 21, הפך לי לטבע שני לחשוב, שכל אשר אני עושה מוטב שאשאיר לעצמי".
הצורך המרכזי בגיל ההתבגרות הוא לדאוג שה"בוגר" יהיה בשליטה על הגוף והשכל שהתבגרו, כך שהמציאות בהווה תקבל בכורה על פני מציאות העבר שחלף זמנה.

צור קשר
לקביעת פגישה או התייעצות אתם מוזמנים למלא את הטופס שלפניכם או התקשרו


האתר מכיל מידע כללי ואיננו מהווה תחליף או מתיימר להחליף טיפול פסיכולוגי אישי מקצועי. בעת הצורך, מומלץ לפנות לקבלת טיפול או ייעוץ מקצועי

פותח ע״י GALEVY פיתוח אתרי אינטרנט